אהבו אותנו יותר, לא כי טעינו מתוך אידיאל, אלא כי עבורנו כל טעות היא מקפצה לצמיחה וכל לקוח מאוכזב הוא מורה שלימד אותנו להיות מסעדנים, יצרנים ומארחים טובים יותר. העובדה שהיינו אנשים אמיתיים אפשרה לנו ומאפשרת לנו עד היום להכין בירה יותר טובה ולהכין אוכל יותר טוב. לכן אנשים שמגיעים להאטץ' אמנם אוהבים את הבירה ואת האוכל, אבל אוהבים גם את מי שמגיש להם אותה ומי שבישל להם אותו. עבורי- האטץ' היא ההזדמנות לצמוח וללמוד, זה לימד אותי ומלמד אותי. כל יום הוא שיעור על איך ישראלי כמוני יכול להגיש בירה לאמריקאי, שני אנשים מעולמות שונים עם בדיחות שונות הומור שונה וטמפרמנט אחר. אבל כולנו אוהבים בירה…. כמובן שאין אושר גדול יותר מאשר לראות לקוח שותה מהבירה ומחייך אחרי השלוק הראשון. יש משמעות לכך שמישהו שותה משקה שיוצר בהרבה דם יזע ודמעות, המשמעות הזו ממלאת אותי כל בוקר ומאפשרת לי לקום ולצאת ולעבוד.אחד הרגעים המשמעותיים עבורי בעבודה – מלבד הרגעים שבהם יוצא לי לעמוד מאחורי הבר ולתת לאנשים בירה, הוא רגע שהיה לפני הקורונה כשעוד הייתה פה תיירות. במחנה יהודה בירושלים, אולי חוץ מעזה והר הבית זה המקום הכי מטורף במזרח-התיכון. חזרתי מפגישה והגעתי להאטץ' – על הבר בחוץ ישבו זוג חרדי, שתי בנות קיבוצניקיות וחבורת פרחי כמורה עם שרשראות צלב ענקיות.